מאירי על יבמות ק״ו

1 חליצה מוטעית כל שאין הטעות דרך תנאי אלא שמטעין אותו בדבר שאינו וכגון שאמרו חלוץ לה ובכך אתה כונסה או שאומרין לו שאין החליצה מפקיעתה ממנו וכיוצא בזה חליצתה פסולה ופוסלת ואינה חליצה כשרה שהרי אין כאן כונה גמורה וכבר אמרו שצריך שיתכונו שניהם אבל אם הטעוהו דרך תנאי וחלץ לה על סמך אותו תנאי אע"פ שאינה מקיימת התנאי חליצתה כשרה כיצד הרי שאמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז וחלץ לה על סמך אותו התנאי חליצתו כשרה שהרי עכשו מתכון הוא להתירה בחליצה זו אלא שסבור שיועיל לו בה לענין אחר וכן בכל כיוצא בזה והוא שאמרו בתלמוד המערב אתא עובדי קומי ר' חייא אמר ליה בני אשה זו אינה רוצה בך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נישואין מן דחלץ לה אמר ליה אין אתי משה ושמואל לא שרו לה ואף כאן חליצתו כשרה ואינה צריכה ליתן לו כלום אלא שאומרת משטה הייתי בו ואיתמרו בה בפרק המדיר תרי טעמי חד דמדחלץ אחליה לתנאיה ולטעם זה אם הזכיר את התנאי בשעת חליצה הרי היא פסולה ואין הלכה כן אלא כאידך טעמא שכל תנאי בדבר שאי איפשר לקיים המעשה על ידי שליח אינו תנאי ונמצא המעשה קיים והתנאי כמי שאינו ואפילו הזכירו בשעת המעשה וכן הלכה אלא שגאוני ספרד פסקו כדעת ראשון וכבר ביארנו בפרק רבן גמליאל שלא נאמר כן אלא כשמתנה בדבר שאלמלא התנאי לא היתה היא חייבת בו אבל אם התנה בדבר שאף בלא התנאי היתה היא חייבת בו כגון על מנת שתחזירי לי כיסי הרי זה תנאי וכל שאינה מחזרת אין חליצתה כלום ואין לה לטעון בה בהשטאה כלום:

2 אף לענין דיני ממונות כל שחייב לעשות לחברו אי זה דבר בחנם כגון טעינה ופריקה והשבת אבדה ומבקש עליו שכר והתנה זה על עצמו ליתן לו שכר אינו חייב ליתן לו כלום וכן דבר שעליו לעשותו לחברו בשכר פלוני כגון השבת אבדה למי שצריך להתבטל עליה ממלאכתו והתנה על עצמו ביתר מן הראוי אין לו אלא שכרו ועל זו אמרו הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו כראוי שכל קציצה שמחמת הדחק אינה קציצה ואם היה שולה דגים מן הים או מלאכה אחרת שבטולה פסידא מרובה והתנה לו כפי בטולו חייב והוא שאמרו ואם אמר לו טול דינר בשכרך נותן לו שכרו משלם וכמו שביארנוה בבבא קמא קט"ז א':

3 כל שבאו יבם ויבמה לפני בית דין ואין היבם רוצה לחלוץ והבית דין מכירין או היבמה מודעת להם שאינו הגון לה משתדלין עמו לחלוץ ואם לא רצה אין כופין אותו אחר שאינו מאותם שכופין להוציא אלא שמותר להם להטעותו אם בתנאי אם שלא בתנאי וחולץ לה ואם הטעוהו שלא בתנאי שמכל מקום אין חליצתה כשרה אומרין לו הרי מכל מקום נפסלה לך ומאחר שפסולה לך ולשאר אחים חלוץ לה חליצה גמורה להתירה לעלמא וכופין אותו בכך ממדת סדום והוא שהוזכר בההיא דאתאי לקמיה דר' חייא אמר לה בתי עמודי כלומר להתיבם ולשון עמידה שבכאן ר"ל שתעמוד עמו ויתקיים זיווגה ואמרה לה אמה בתי ישיבתה זו היא עמידתה ר"ל עכבתה מלהתיבם זהו תקונה אמר לה ידעת ביה כלומר וכי מכרת את בו שיהא ראוי לה להתעכב בשבילו אמרה ליה אין ממונא הוא דחזא לה ובעי למיכליה מינה ואינו כונס אלא לסבת הממון שיכלהו ואמר לו חלוץ לה ואתה כונסה ולבתר דחלץ אמר ליה מינך מיהא איפסילא חלוץ לה חליצה מעליתא כי היכי דלישתרי לעלמא וזו ודאי כופין עליה שמאחר שאסורה לו כופין אותו להוציאה והוא שאמרו בתלמוד המערב בכיוצא בה כפה אותה וחלץ לה תנינות וכן כתבנו בכיוצא בה בפרק בית שמאי בשמועת יבמה שאמרה לא נבעלתי בתוך שלשים יום הא כל שהוא ראוי לה ולא רצת דנין אותה במורדת כמו שביארנו בחמשי של כתובות ס"ד א':

4 וכן הוזכר באחרת שנפלה לפני יבם שאינו הגון לה ואמר ליה אביי חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואמר ליה רב פפא והרי חליצתה פסולה ופי' הדברים שלא רצה שיחלוץ בפסול על סמך שיהא כופהו לחלוץ פעם אחרת הדר אמר ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז לבתר דחלץ אמר לה זיל הב ליה כלומר שאעפ"י שהחליצה כשרה בלא קיום התנאי מתורת שכרו אתה חייב ליתן ואמר רב פפא משטה אני בך עבדי ליה ומדתניא הרי שהיה בורח והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אמר ליה אבוך היכא במתא ואימך היכא במתא כלומר שאתה סמוך על שולחנם ואי אתה צריך לטרוח במזונות ומתוך כך תלמודך סדור לך יהב בהו עינא ושכיבו:

5 ולענין ביאור מה שהוזכר כאן משטה אני בך עבדי ליה יש שואלין למה היה אביי מחייבו והלא כל שהוא דרך תנאי אין בה כפייה מן הדין אלא אם יתן יתן ואם לא יתן יתבטל המעשה שאלו נותן מתנה על מנת כך אף לכשיחזיק המקבל במתנתו אין כופין אותו ליתן אלא שהמתנה תלויה ועומדת בקיום התנאי וכן בגט ואף זו תאמר איני נותנת ואיני מקפדת אם תתבטל החליצה ונמצאת היא פטורה והחליצה קיימת על כל פנים ופירשו בה שאביי היה סבור שמאחר שהחליצה קיימת ואי אפשר לה להתבטל הרי זה כשכירות ושמא תאמר אם כן מה השיבו רב פפא הרי באותה שמועה אמרו בשכרך נותן לו משלם והעמדנוה בשולה דגים וכו' ואף זה יש לו פסידא שהרי מפסיד את היבמה ותירצו בה קצת גדולי הדורות שאלו היה הגון לה היינו מחייבין אותו מדין שכירות אלא שאם אין לו החליצה מכל מקום קיימת שהרי אינה אנוסה ואינו דומה לבורח אלא שמאחר שאינו הגון לה מצוה עליו לחלוץ והיא נעשית כעין אנוסה ואין פסידא אצלו הואיל ואינו ראוי לה ומתוך כך פטורה אף מדין שכירות:

6 מקצת גדולי הדורות למדין מכאן במי שהיה חולה ויש ביד חברו סמנין שוים עשר ומתנה עליו הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו שאין לו אלא דמיהן ואין זה נראה שלא נאמר אלא במי שמצוה עליו בכך מצד גופו אבל מכל מקום אין אדם מצווה להוציא את שלו לצורך אחרים להציל עצמן וממונן שמא אף הוא יצטרך להם ונמצא קרח ועוד שהרי דברים אלו תלויים הם בדין אונאה שהסמנין כשאר מיני סחורות הן ואף הם כתבו שאם היה רופא ומתיקר מצד גופו יראה שאינו בדין זה שחכמתו מכר לו והיא שוה כמה ואף בזו יש לחוש שחייב הוא להצילו ויש לפקפק שלא ליתן אלא כפי הראוי לו:

7 אע"פ שחליצה מוטעית כשרה כמו שביארנו גט מוטעה מיהא פסול ולענין עשוי מיהא שניהם שוין שכל שעישוהו לחלוץ או ליתן גט אם כפוהו עד שיאמר רוצה אני הרי זה גט כשר וחליצה כשרה ואם לא אמר רוצה אני פסול וכמו שאמרו לענין קרבן יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול על כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכפיה זו כבר ביארנו באחרון של גיטין שבגט דוקא כשאנסוהו ישראל ומן הדין הן שאנסוהו על ידי עצמן הן שאנסוהו על ידי גוים אבל אם אנסוהו גוים כדין או ישראל שלא כדין הרי זה גט פסול וגוים שלא כדין אינו גט כלל אפילו אמר רוצה אני ומכל מקום בחליצה כל שאנסוהו ישראל כדין כשרה ושלא כדין כגון שטעו פסולה ובגוים כדין כשרה כישראל ובשלא כדין אינה חליצה והמוסר בה מודעא וחלץ חליצתו פסולה ולפיכך ראוי לדיינין שיאמרו לו לבטל כל מודעא על הדרך שביארנו בגט:

8 כשהיבמה באה לבית דין לחלוץ אין בית דין נזקקין לחלוץ לה אלא אם כן מכירין אותה ואת יבמה או יתברר להם שזה הוא אחי המת ושהיא זקוקתו שאם תאמר תחלוץ ולכשתבא לכתוב לה גט חליצה לראיה שהותרה לינשא לא יכתבו לה עד שיתברר להם שמא משנחלצה בפניהם תביא עדים בבית דין אחר שנחלצה בבית דין פלוני ויכתבו לה גט חליצה שתהא בידה לראיה להיתר נשואין אע"פ שאין מכירין שאין מדקדקין אחר מה שנעשה בבית דין אחר וכמו שאמרו בי דינא בתר בי דינא לא דייקי וסומכין על מה שסבורים שנתברר לראשונים וכותבין בה שהוברר להם שאחי המת הוא ונמצא שלא נתברר לא לבית דין ראשון ולא לבית דין שני וזהו שאמרו בקצת גירסאות חוששין לבית דין טועים כלומר שיהא בית דין שני טועה לסמוך על הראשונים אבל עכשו הואיל ואין בית דין חולצין עד שיכירו כותבין בית דין שני אע"פ שאין מכירין וכותבין שנתברר להם שאחי המת מצד אביו הוא:

9 אף לענין קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בפני שנים אין אותם השנים רשאים ליזקק במיאונה עד שיכירוה וזו מיהא אין צורך בהכרת בעלה שהרי יכולה היא למאן אפילו שלא בפניו והרי יכולה למאן בו בכל מקום שהוא ומה לה לשקר אלא אין קפידא אלא בהכרת הקטנה שמא אביה קדשה ומחזקת עצמה באחרת ויכתבו לה הם גט מיאון ותנשא בו או שתביא עדים בפני עדים אחרים שמיאנה בפני פלוני ופלוני וכותבין לה דעדים בתר עדים נמי לא דייקי שאלו היה הגט צריך בית דין היינו אומרין דבי דינא בתר סהדי דייקי אבל עכשו שאין המיאון צריך בית דין ולא גט מיאון צריך בית דין אף עדים בתר עדים לא דייקי ומאחר שכן אין נזקקין למיאון אלא כשיכירוה ומתוך כך כל שהביאה עדים שמיאנה בפני פלוני ופלוני הרי אלו כותבין לה גט מיאון ובירור זה יש אומרין דוקא בעדים ויש אומרין אפילו מפי אשה ומפי קרוב וכבר ביררנוה בפרק החולץ ויש גורסין כאן ולא חיישינן לבית דין טועין כלומר אין חוששין שיטעו הראשונים ליזקק לחליצה בלא היכר וגדולי המחברים כתבו שאף במיאון צריך שיכירו היא ובעלה ואין הדברים נראין:

10 ויש שואלים בשמועה זו ולמה אמרו שלא לחלוץ ולכתוב ולהתיר אף בלא היכר והרי בקדושין ס"ג ב' אמרו קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הוא שקדשתי נאמן ליתן גט ומפני שאין אדם חוטא ולא לו ואף בזו יהא החולץ נאמן ואינה קושיא שבזו של קדושין אין לחוש לכלום שאף הם חוששין שמא יבא אחר ויביא עדים שהוא קדשה אבל זו שבכאן הרי זה מערים לומר שהוא יבמה כדי שתפטר וישאנה במקום אחר ואם יבא יבם תעיז ותאמר שממנו נחלצה או מיבם אחר שהיה אחיו גם כן וכבר תירצנוה בפנים אחרים בפרק יש נוחלין קל"ח ב':

11 המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמשי והוא שאמר מצות חליצה בא הוא ויבמתו בפני בית דין והם נותנין לו עצה את ההוגן לו שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה בלשון הקדש היו אומרין ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו רוק שהוא נראה לדיינין וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו עד כאן היו מקרין וכשהוקרא ר' הורקנוס תחת האלה בכפר אבוס וגמר את כל הפרשה והחזקו להיות מקרין את כל הפרשה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינין לא מצוה בתלמידים ר' יודה אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל אמר הר"ם פי' עצה ההוגנת לו שהוא כאשר היה קטן בשנים והיא זקנה או הוא זקן והיא קטנה ובחרו אליו החליצה לא היבום ואם היה אלו מצד שאותם יבחרו אליו היבום יותר לו מהחליצה והלכה כר' יהודה:

12 אמר המאירי מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבית דין והתבאר בשלישי של סנהדרין ל"א ב' שהיבמה הולכת אחר היבם להתירה שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה והם נותנין לו עצה ההוגנת לו שנאמר ודברו אליו כלומר דברים של טעם כגון שאם הוא זקן והיא ילדה או שהוא ילד ובא להסתבך בזקנה אומרין לו כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך כמו שהתבאר בסוגית ראש הפרק וכשהסכימו לחלוץ עומדת היא ואומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר בלשון הקדש גם כן לא חפצתי לקחתה והתבאר באחרון של מועד קטן כ"א א' שאע"פ שכתוב בו ועמד ואמר אינו צריך עמידה אלא בין עומד בין יושב בין מוטה אלא שמכל מקום נוהגים להקרות את שניהם בעמידה אלא שנראה דוקא דיעבד שהרי באותה בריתא חליצתו כשרה קתני ומכל מקום לכתחלה בעמידה ואף בסיפרי אמרו ועמד ואמר מלמד שאין דברים אלו אלא בעמידה וכן צריך לאמרם בלשון הקדש והוא שאמר ובלשון הקדש היו אומרים כלומר בין יבם בין יבמה פסוקים אלו צריכים לאמרם בלשון הקדש ובסוטה ל"ב א' הביאוה בגזירה שוה כתיב הכא וענתה ואמרה וכתיב התם וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל בקול רם ומה שאמר אחר כן ונגשה יבמתו גו' לא שיהא צריך לקרות מקרא זה אלא דרך צחות הוא אומר בלשון המקראות שאחר קריאתו תהא מקרבת עצמה אצל היבם לפני הבית דין וחולצת נעלו ואחר החליצה תהא רוקקת לפני היבם רוק הנראה לדינין וכל שכן שהחליצה צריכה להיות לפני הדינין דכי כתיב לעיני הזקנים אכולה מילתא קאי אלא שזו לא הוצרכה ללמד שהחליצה דבר הנראה להדיא הוא ואחר כך אומרת בלשון הקדש גם כן ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו:

13 עד כאן היו מקרין כלומר ולא היו רגילין להקרותה עוד כלום וכשבא ר' הורקנוס וקרא תחת האלה בכפר אבוס וגמר את הפרשה ר"ל ונקרא שמו גו' הוחזקו מאותה שעה ואילך לסיים בהקראתה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ומצוה בדינין לענות אחריה חלוץ הנעל ור' יהודה אומר שמצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל תלתא זימני והלכה כר' יהודה אלא שיש חולקים לפסוק דוקא בדינין ולמדת מכל מקום שסדר חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה וקוראים:

14 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

15 אע"פ שסדר החליצה כך הוא על הדרך שביארנו במשנה מכל מקום אין הסדר מעכב אלא אפילו הקדים רקיקה לחליצה כשרה ואין צריך לומר בקריאה:

16 כשמקרין את היבמה מקרין אותה לא אבה בנשימה אחת כדי שלא יהא משמען של דברים אבה יבמי ומכל מקום כל שהרגילה בכך עד שיודעת לומר כן אע"פ שלא קראם בבת אחת חליצתה כשרה שכל שראוי לבילה אין בילה מעכבת כמו שביארנו הא אם אינה יודעת לומר כן פסולה ואף היבם מקרין אותו לא חפצתי בבת אחת כדי שלא יהא במשמע חפצתי לקחתה ומכל מקום סתמו שיודע הוא לומר כן וחליצתו כשרה אף בשלא הרגילוהו כך נראית שיטה זו לפי מה שכתבו בה גדולי הפוסקים והמחברים ולפי מה שמצינו בקצת נסחאות מודה רבא בלא אבה יבמי כר' זירא כלומר שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת וכן ממה שאמרו דהוה מצטער ומקרי לה כלומר עד שתדע לומר כן והוא הדין באיש שנתברר לנו שאינו יודע כלום אלא שסתמן של אנשים יש להם חתוך לשון ובקיאים בדבור לשון הקדש קל כזה ומכל מקום יש לתמוה למה תפסל החליצה בכך והלא אין דבר זה חובה מן התורה אלא חששא בעלמא שלא תדמה כאומרת אבה יבמי ואין דין ראוי לבילה נאמר אלא בדבר שהוא חלק המצוה מן התורה כמו שביארנו ועוד אחר שמתוך החשש אתה בא מה לנו ולידיעתו אחר שהיא אומרת אבה יבמי או שהוא אומר חפצתי לקחתה הרי מכל מקום הם אומרים הפך הכונה ויש לחוש בין ביבם בין ביבמה בין ביודעים בין שלא ביודעים ועיקר הדברים שלא לגרוס כאן כר' זירא אלא מודה רבא בלא אבה מפני שבמקרא זה מלת לא שבה היא באמצע ויש לה מקום לשלמעלה הימנו ויש להבין המאמר בדרך זה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלומר לא מאן אבל אבה יבמי ומתוך כך צריך שתאמר לא אבה בנשימה אחת אבל בקריאתו אין קריאתו אלא לא חפצתי לקחתה ונמצא שמלת לא שבה אין לה מקום אלא במה שהוא סומך לה אחריה ואין הכרח בהפסקתה ובדיעבד מיהא לא עכב והן הן הדברים:

17 כשכותבין גט חליצה צריך לכתוב המקראות שהיו מקרין להם ולא שיהו כותבים אותם בקצור ובדלוג כגון אקרינוה מן מאן עד יבמי וכן בכלם שאין שם אלא כתיבת שתי תיבות אלא הכל משלם על הדרך שהם קוראים אותם והוא שיכתוב אקרינוה לדידה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואקרינוהו לדידיה לא חפצתי לקחתה וכן בכל המקראות ואע"פ שבמגלה העשויה להתלמד לתינוק אמרו גיטין ס' א' שלא ניתנה ליכתב שאין כותבין את התורה פרשיות התם מפני שאיפשר להתלמד בספר שלם אבל זו אי אפשר בדרך אחרת וכל במקום מצוה עת לעשות לה' כו' או שמא במגלה לתינוק אף הוא כותבה על דעת פרשה של תורה שתהא לתינוק כמגלה קטנה אבל זו אין הכונה אלא ספור דברים בעלמא שהם צריכים לספר המעשה היאך היה ובמקום מצוה מותר ומכל מקום צריך לשרטטו מצד המקראות וכמו שאמרו כאן מר זוטרא משרטט וכתיב להו:

18 זה שאמרה תורה וירקה בפניו אין צריך לומר שאין הכונה שתרוק בפניו ממש ולא אף כנגד פניו דוקא עד שאם היא גוצה והוא ארוך תהא צריכה לרוק כלפי מעלה עד שיהא הרוק כנגד פניו אלא אין הענין אלא שתרוק באי זה מקום שכנגד הבטת פניו וכל שיבא הרוק כנגדו באי זה מקום שמראשו עד רגליו בפניו הוא קרוי בין שהגיע הרוק לקרקע שכנגד רגליו בין שלא הגיע כגון שקלטתו הרוח והעבירתו מכנגדו מעתה כל שהוא ארוך והיא גוצה רוקקת כדרכה כנגדו ואין כאן מקום שלא יהא קרוי בפניו ואפילו קלטתו הרוח בפניו הוא ומשיצא מפיה נתקיים בה וירקה בפניו אבל אם היא ארוכה והוא גוץ שבשעה שיצא הרוק מפיה לא בא עדין כנגדו אם קלטתו הרוח וזרקתו שלא כנגדו קודם שיגיע לכנגד ראשו אין כאן בפניו וצריכה לרוק פעם אחרת לצאת ידי הרקיקה אלא שמכל מקום בדיעבד כשרה שאין הרקיקה מעכבת כמו שהתבאר ואם קלטתו משהגיע לכנגד ראשו הרי נתקיים בה בפניו ויצאה ידי רקיקה וכבר ביארנו שצריכים הדיינין לראות הרוק כשיצא מפיה עד שיראוהו באי זה מקום כנגדו ולאו דוקא שיהו צריכים לראותו בקרקע ומה שנהגו לכתוב דוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא מנהג בעלמא הוא והדיינין צריכים לקבוע להם מקום כמו שביארנו:

19 יבמה שאכלה שום או גרגיר או אחד מן הדברים המרגילים את הרוק לא יצאת ידי רקיקה שנאמר וירקה מעצמה ולא מחמת דבר המרגילה לכך אלא שחליצתה כשרה שאין הרקיקה מעכבת:

20 מאחר שביארנו בענין וירקה בפניו שפירושו כנגד פניו ושצריך שיהו הדיינין רואין את הרוק יראה שאינו צריך שיהא היבם רואהו ומכאן פירשו בתוספות שהסומא חולץ לכתחלה אף במקום שאר אחים ומתני' דקתני החולצת מן הסומא חליצתו כשרה לאו דוקא אלא אף לכתחלה ואיידי דנקט סיפא פסולה תנא רישא כשרה ומכל מקום אנו כתבנוה למעלה דוקא בדיעבד וכן נראה שמלת בפניו מכל מקום כוללת היא ראיית היבם וכן כתבוה גדולי המחברים:

21 ונשלם הפרק תהלה לאל אלא שאנו מסדרין כאן סדרי חליצה ויבום כדי שיהא הכל סדור לפניך:

22 מסכת יבמות - סדר חליצה

23 סדר חליצה הוא שהיבמה או אי זה בשבילה מזמין בית דין להזדקק לחליצתה וצריך שיהו שלשה שלא יהו קרובים לא זה לזה ולא ליבם ולא ליבמה וצריכים הבית דין להתברר להם שתהא זו אלמנת פלוני ושיבם זה אחיו של מת מצד האב ומכל מקום דיים בזה בעדות כל שהו אפילו קרוב ואפילו אשה וכן צריכין להתברר שכבר עברו שלשה חדשים משעת מיתת הבעל וכן צריכין להתברר שיהא הוא גדול והיא גדולה וכבר ביארנו בבתרא קנ"ו א' שכל שנודע להם שהגיעו לכלל שנותיהם ויש להם סימני גדול למעלה כגון שערות בזקן האיש וסימני גדלות ובגרות באשה כגון שהיו הדדים שוכבים ומוטים אין צריכין בדיקה ודאי הוא שהביאו שתי שערות אבל אם לא נראו בהם סימני גדלות כל לחליצה צריכים בדיקה ויש מצריכים דוקא באיש אבל לא באשה ומפני שסוברים שחליצת קטנה כשרה ויש מצריכים באשה על כל פנים מפני שאין סימני גדלותה ניכרים למעלה אבל לא באיש משנראו בו שערות בזקן ונודע שהגיעו לשנותיהם ויש מצריכים בכלם בדיקה לרוחא דמילתא ועיקר הדברים כדעת ראשון ומתוך כך בית דין מזקיקין לבדוק כל שלא נראו בהם סימני גדלות הוא בין האנשים והיא בין הנשים שאף הנשים נאמנות בכך הואיל והגיעו לכלל שנותיהם ומפני שחזקה כבר הביאה סימנין וסומכין על השכנים והשכנות בין באיש בין באשה אלא שהאב אינו נאמן בכך לבדו וכן כתוב בהלכות גדולות ואם אין שם מי שיעיד על השנים סומכין בבדיקת השערות וכל שיש שם רבוי שערות או שערות ארוכות אין מספקין בשנותיהם כלל דכן רבוי שערות שבזקן האיש ושכיבת הדדים שבאשה סימן מובהק על השנים שאי איפשר לסימן העליון עד שיהא התחתון וכשנתברר להם שהגיעו לכלל שנותיהם י"ג ויום אחד לאיש וי"ב ויום אחד לאשה וכשהביאו שערות בית דין קובעין להם מקום שמבררים להם מקום ואומרים נלך למקום פלוני להזדקק לענין חליצה זו ומדברים עמהם עצה ההוגנת להם ואם העצה נותנת לחלוץ או שהם באים על כל פנים לחלוץ ישאלו לאשה אם אכלה כלום ואם אכלה ישאלו לה מה אכלה שמא אכלה דברים המביאים לידי רוק ואם לא אכלה או שלא אכלה דברים המביאים לרוק מביאין סנדל של עור או מעל עשוי מחתיכה אחת של עור ותפור ברצועות קצרות של עור ולא שיהא תפור בפשתן כלל ויש מצריכין שיהא תפור מבחוץ לא מבפנים וכן יש מצריכים להיות העור מבהמה טהורה וכן כתבוה אחרוני הרבנים ומדכתיב ואנעלך תחש ונהגו העולם להיותו בשל תיש או של פרה כדי שיהא העור בקצת קושי ולא רך שברכים ודומיא בסנדל שלהם שהיה מעור קשה שדרכו היה לעשותו בעור שלוק וכן אף רצועות התפירה נוהגים להיותן בשל בהמה טהורה וכן אם הם נוהגים לעשות באותם שפתות המנעל שרצועות התפירה נכנסות בהם לולאות שיכנסו בהם רצועות התפירה אף אותם הלולאות צריך שיהא של עור ושל בהמה טהורה וכן יש נוהגים לעשות רצועות התפירה לבנות ולא שחורות וצריך שיהא בסנדל או במנעל עקב ורצועות ומנעילין את המנעל או הסנדל ברגל ימין ושלא תהא שום מחיצה בין המנעל ובשר הרגל והשוק אלא שיהא הרגל יחף והמנעל עליו וקושר את המנעל ברצועותיו על רגליו או על שוקו באי זה מקום שמן הארכובה ולמטה שני קשרים ומהדקים יפה עד שלא יהא קרוב להיות ניתרות מאליהן ובית דין שהם שלשה מצרפין עמהם עוד שנים שיהו חמשה ואחד שבבית דין מקרא את היבמה בלשון הקדש ומעומד מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ומקרא לה לא אבה בלא הפסק ואחר מקרא ליבם מעומד ובלשון הקדש לא חפצתי לקחתה ויש חולקין שלא להצריך מעומד אלא ליבם מדכתיב ביה ועמד ואמר ואין נראה כן אלא כל המקראות בעמידה ומתורת מנהג או מן הדין לכתחלה כמו שביארנו ואחר כך עומד היבם ונועץ רגלו או עקבו בארץ ונוהגין להיות אחד עומד מאחוריו שיהא נשען עליו או שסומכין אותו לכותל שיהא נשען עליו כדי שיהא הרגל יכול לעמוד בניעוצו עד שיכירו הכל שמכחה הוא נחלץ ועומד לו היבם בשעת חליצה עומד או מוטה ולא שיהא יושב אלא שאין בישיבתו עכוב בדיעבד אלא שלכתחלה ראוי לעמד כעמידה לדין ולכתחלה צריך שתשלוף ביד ימין ואף בתלמוד המערב פי"ב ה"א אמרו שלא תהא שמאל מסייעתה וכמו שאמרו שם מתירתם בימין ותופסתם בשמאל אלא שאין בזה הכרח והיבמה כורעת ולא יושבת אלא שאין בישיבתה עכוב כדרך שכתבנו באיש ומתרת הקשרים ומגבהת את רגלו ושולפת הסנדל או המנעל מעל רגלו ומשליכתו לפניהם ועומדת לנכח פניו לא מן הצד ומעגלת בפיה כדי לאסוף רוק הרבה בתוך פיה ורוקקת בפניו ר"ל כנגדו רוק הנראה לדיינין בשעת יציאתו מפיה ומשם עד לארץ באי זה מקום שכנגדו ואחר כך מקרין אותה מעומד ובלשון הקדש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל והדיינין עונין אחריו חלוץ הנעל שלשה פעמים וכן כל העומדים שם והולכין להם ואחר כך אותו בית דין כותבין לה גט חליצה להיות בידה לראיה ואין צריך שיחתמו בה אלא השלשה ואף הם כותבין בו במותב תלתא כענין כל מעשה בית דין ומשרטטין את הקלף מפני המקראות שבו וכותבין לה גט חליצה בנוסח זה:

24 ביום פלוני בשבת בכך לירח פלוני בשנה פלונית לבריאת עולם למנינא דרגילנא למימני ביה במתא פלונית אנחנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא וסליקת קדמנא פלוניתא בת פלוני ארמלתא דפלוני והקריבת לקדמנה גברא חד דשמיה פלוני בר פלוני וכן אמרת לנא פלוניתא דא רבותי פלוני בר פלוני אחוהי דפלוני דנא מאבוהי הוינה נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת מוקים שמא בישראל לא שבק והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי כען רבנן דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא ליטלע לי קדמיכון רגליה דימינא ואשרי סיניה מעל רגליה ואירוק באנפוהי ואנחנא דייני אישתמודענוהו לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מיתנא מאבוהי הוא ואמינא ליה אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך דימינא ותישרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך וענה ואמר לנא לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לפלוניתא דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף להדין פלוני אקרינוהו לא חפצתי לקחתה ואטלע לה קדמנא רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא ותוב אקרינוה לפלוניתא דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ותוב אקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין קדמנא ענינא בתרה חלוץ הנעל חלוץ הנעל תלתא זימני ומדאיתעביד עובדא דנן קדמא שרינוה לפלוניתא דא למהך להתנסבא לכל גבר דתיצבי ואינש לא ימחה בידה מיומא דנן ולעלם ובעת מיננא פלוניתא דא גיטא דחליצותא וכתיבנא וחתימנא ויהיבנא לה למיהוי בידה לראיה ולזכו כדת משה וישראל:

25 וחותמין שם השלשה ויש אומרין שאם לא חתמו אלא שנים כשר שאינו אלא עדות ואע"פ שיש לחוש הואיל וכתבו במותב תלתא ולא כתבו בה וחד ליתוהי אין הכרח בזה אחר שכתבו דמקצתנא חתימין לתתא ומותרת לינשא בו לאלתר ואינה צריכה להמתין שלשה חדשים משעת החליצה שהרי אינה חולצת עד שישלמו תשעים יום ואין עושין סדר חליצה אלא ביום:

26 ויש אומרים שהמוסר מודעה על החליצה חליצתו פסולה ומצריכין מתוך כך לבטל כל מודעה ואינו נראה שהרי כופין עליה:

27 מסכת יבמות - סדר יבום

28 ואחר שביארנו וכתבנו סדרה של חליצה אנו כותבין סדר של יבום והוא שהרוצה ליבם תקנו חכמים שיקדש תחלה ומאחר שמצות חכמים היא אף הוא ראוי לברך עליו ברכת חתנים אם בחור כדינו ואם אלמון כדינו ואע"פ שבדין תלמוד כתובתה על נכסי בעלה הראשון ותוספת כתובתה אלא שאם אין לה כותב לה שני נהגו עכשו לחדש לה כתובה מכל וכל ומשרטטין אותה מצד המקראות ונסח הכתובה חלוק בסדרי הגאונים לכמה פנים והראוי לברור מתוך דברי כלם לדעתי כך הוא:

29 ביום פלוני בשבת בכך לירח פלוני בשנה פלונית לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני איך פלוני בר פלוני אמר קדמנא פלוני אחי דמן אבא שכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת מוקים שמא בישראל לא שבק ושבק בתריה איתתיה דא דשמא פלוניתא בת פלוני דממקום פלוני וחזי לי מדאוריתא ליבומי יתה כדכתיב בספר אוריתא יבמה יבא עליה ויבמה והשתא אנא צבי ליבומי יתה לאוקומי שמא דאחי בישראל כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל וצביאת מרת פלוניתא לאתיבומי ליה כדחזי וכך אמר לה פלוני חתן דנן לפלוניתא כלתא דא הואי לי לאבתו כדחזי לי מדאוריתא ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהריכי כסף זוזי מאתן דהוו חזו ליכי בכתובתיך דעל אחי פלוני ומזוניכי וכסותיכי וספוקיכי ואיעול לותיכי כאורח כל ארעא וצביאת מרת פלוניתא ואתיבמת ליה והוה ליה לאנתו ודא נדוניא דהנעלון ליה מדנפשה בין בכסף כו' סך שומת הכל קבל עליו בכך וכך כו' אוסיף לה מדיליה כך וכך כו' וכך אמר לה פלוני חתן דנן אחריות שטר כתבתא דא ונדוניא ותוספת קבילית עלאי ועל ירתאי בתראי דתיתפרע מכל שפר כו' כשאר טופסי כתובות עד והכל שריר וקיים:

30 יש שכותבין בגט חליצה וכתובת יבם בר וברת ירית ומחסין וקצת גאונים מוחין בכך שהרי אע"פ שאנו מניח בנים הרי אחיו יורשים אלא שאנו נוהגים כן ומפרשים דאבנים קא מהדר כלומר שלא הניח בן יורש ולאפוקי אם הניח בני שפחה ונכרית שאינם יורשים ולא ראויים להקמת שם אלא שמכל מקום אין לכתוב לשון מסופק:

31 ונשלם הפרק תהלה לאל: